דף הבית כסף חכם שר ה(מ)טבעות – חלק ב'
שר ה(מ)טבעות – חלק ב'
0

שר ה(מ)טבעות – חלק ב'

0

בחלק הקודם החלה המלחמה בין המטבעות – מדינות אחדות בחרו לשלב כוחות ולהתאחד למטבע חזק אחד, בעוד מדינות אחרות בחרו ליצור עוד ועוד מטבעות כדי להגדיל את כוחן מול המטבעות החזקים יותר – פעולה שנקראת פיחות.

פרוייקט מיוחד של DBroker בשיתוף תמיר כהן

(פספסת את חלק א'? אפשר לקרוא אותו כאן)

 

חלק ב' – מה הקשר בין כאבי רגליים ופיחות מטבע?

מכיוון שכוחו של מטבע הוא דבר יחסי, פיחות אמנם יכול לעזור לכלכלה המקומית' אבל הוא פוגע אוטומטית בכוחו של מטבע אחר, וכמו שסיפרתי, מצאתי קשר מעניין מאוד בין פיחות מטבע לכאבי רגליים.

 

הנה ציטוט של לורנס (לארי) סאמרס:

לארי סאמרס למי שפחות מכיר הוא כלכלן יהודי-אמריקאי' שבין היתר' כיהן כשר האוצר של ארה"ב בממשל קלינטון וכמנהל המועצה הלאומית לכלכלה בבית הלבן בממשל אובמה. באחד הכנסים הגדולים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שוויץ' לארי סאמרס אמר את הדברים הבאים:

 

"כולם בקהל מסתכלים עכשיו עלינו, אם אחד מהאנשים בקהל יחליט לעמוד הוא יהיה מסוגל לראות טוב יותר,

אז המצב הוא שעכשיו אדם אחד רואה טוב יותר, אבל הוא מפריע לאחרים לראות ואז הם חייבים לעמוד.

הדבר הבא שקורה הוא שכל הקהל עומד על הרגליים, אף אחד לא באמת רואה יותר טוב מאשר כשהם ישבו

אבל עכשיו הרגליים של כולם כואבות"

 

המשל של לארי סאמרס מתחבר ישירות לנושא הזה, כי מה שלארי סאמרס התכוון להגיד, זה שאם אדם אחד נעמד, כלומר, אם מדינה אחת מפחיתה את המטבע שלה, היא אמנם עוזרת לעצמה, אבל באופן כמעט אוטומטי פוגעת ביכולות של מדינות אחרות (תחשבו על היצוא).

מדינות אחרות צריכות לשפר את מצבן גם כן, ולכן נאלצות להפחית את ערך המטבע שלהן. אף אחד לא באמת מרוויח אבל עכשיו "הרגליים של כולם כואבות"

וזו גבירותי ורבותי – מלחמת מטבעות.

 

 

מלחמת מטבעות היא לא דבר חדש בעולמנו. הנה דוגמה היסטורית לכאוס שמלחמת מטבעות יכולה לתדלק: גרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לפני מלחמת העולם הראשונה, היחס בין הדולר למארק הגרמני, היה יציב יחסית, ונע בין ארבע לתשע מארק עבור דולר אחד. אולם אחרי שהפסידה במלחמה, גרמניה אולצה לשלם סכומי עתק במטבעות אמיתיים (לא באמצעות אשראי) למדינות המנצחות. כדי לעמוד בזה, גרמניה נאלצה לייצר כמויות עצומות של מארק כדי לקנות איתו מטבעות זרים.

בסוף שנת 1923,  דולר אמריקאי אחד היה שווה ליותר מארבע טריליון מארק ! את חוסר היציבות האזורי, שמצב זה יצר והמשך הסיפור העצוב הזה אנחנו מכירים…

ולכן, בתום מלחמת העולם השנייה, לא רק שהמדינות המנצחות לא דרשו מגרמניה לשלם סכומים עצומים כעונש, אלא אפילו עזרו לה להשתקם.

 

והיום? האם קיימת מלחמת מטבעות היום?

ועוד איך!

 

 

זיהוי מטרה, סימון, אש !

כיום, הגושים הגדולים בעולם מבחינה כלכלית, הם הדולר האמריקאי, היורו האירופאי והרנמינבי הסיני (לא יואן, אני כבר מסביר) שביחד מהווים 60% מהתמ"ג העולמי ולכל אחד מהגושים יש מטבע משלו.

 

*** הערת אגב*** – השמות רנמינבי ויואן קצת מבלבלים ואני רוצה לעשות סדר. הרנמינבי זהו שמו של המטבע. Renminbi – יואן היא יחידת המידה למטבע. דוגמה דומה אפשר לראות בבריטניה, שם המטבע נקרא סטרלינג אבל יחידת המידה למטבע היא פאונד.

אז אפשר להגיד: הבנק המרכזי של בריטניה/סין החליט להדפיס סטרלינג/רנמינבי בסדרי גודל של 1 מיליארד פאונד/יואן.

 

חזרה לענייננו – דולר,יורו ורנמינבי.

היחס בין הדולר ליורו הוא מה שנקרא יחס "צף", כלומר אין קשר ישיר בין ערך הדולר לערך היורו או להיפך, היחס ביניהם נקבע פשוט לפי הביקוש וההיצע הכללי לכל אחד מהם.

היחס בין הרנמינבי לדולר לעומת זאת, הוא היחס המעניין יותר, מכיוון שהסינים ביצעו מהלך מבריק שבו הם הצמידו את ערך הרנמינבי לערך דולר.

מה הכוונה?

 

הנה דוגמה שמסבירה את העניין (המספרים בחזקת הערכה לשם הדוגמה):

הסינים החליטו שמרגע מסויים דולר אחד יהיה שווה לשש יואן. תמיד. סין, בעצם זיהתה, שהמתחרה הגדול מבחינתה, היא כלכלת ארה"ב, התעלמה מכל השאר, סימנה את המטרה והחלה לירות. ע"י שיערוך מטבע נמוך בצורה מלאכותית, סין השיגה יתרון תחרותי אדיר ישירות מול מתחרתה הגדולה – ארה"ב.

 

עכשיו, לא רק שחברות אמריקאיות צריכות להתחרות בינן לבין עצמן, הן גם צריכות להתחרות ביתרון התחרותי האדיר שסין יצרה לעצמה.

 

הדרך שבה זה עובד בפועל, היא שחברות סיניות מוכרות את המוצרים שלהן בארה"ב, הדולרים שהן מקבלות מומרים לרנמינבי ע"י הבנק המרכזי של סין PBC – People's Bank of China – ולהיפך אם הן קונות מוצרים אמריקאיים.

 

עכשיו לבנק המרכזי של סין יש אפילו יותר רנמינבי ביחס לדולר והוא משתמש בעודפים שנוצרים כתוצאה מההמרות כדי לרכוש מגוון רחב של נכסים כולל אג"ח מדינה של ארה"ב עצמה. תרשו לי להוסיף חה חה חה 🙂

אפשר אולי להבין למה דונלד טראמפ כועס כל כך כשהוא אומר שהסינים גונבים את האמריקאים…

 

תגובת האמריקאים לא איחרה לבוא:

האמריקאים מצידם, הדפיסו כמויות אדירות של כסף, ודחפו אותן לתוך המערכות שלהם, ע"י קניית נכסים פיננסים ממשלתיים. הסינים עומדים בפני צומת שבסופה נראות שתי אפשרויות:

הם יכולים כמובן להמשיך לדרדר את הכדור ולהדפיס עוד כסף, כלומר להמשיך בפיחות המטבע. אבל זה מהלך מסוכן מאוד עבור הסינים, כי בניגוד לארה"ב, לסינים יש צמיחה גבוהה ואינפלציה גבוהה – מצב שנחשב לדי טוב. הדפסת כסף מאסיבית בסיטואציה כזאת, היא דבר לא בריא בכלל, שעלול להוביל להיפר-אינפלציה, ובזה אף אחד לא מעוניין.

 

זה דומה לאדם שמתאמן, ובאמת מצליח לשפר את הכושר שלו ע"י אימון של שעה, שלוש פעמים בשבוע – הוא נמצא במצב טוב וכנראה גם נמצא במצב שיפור (צמיחה+אינפלציה)

אבל…

אם הוא ידחוף את עצמו מעבר ליכולתו בשלב זה, ויהפוך את האימונים לשעתיים ביום כל יום – יש סיכוי טוב מאוד שהוא כבר יתחיל לפגוע בעצמו (היפר-אינפלציה)

 

כדי להימנע מכך, סין ניצבת בפני האופציה השניה שהיא: לשערך מחדש את הרנמינבי, כלומר לוותר על ההצמדה לדולר ובכך למעשה לוותר על היתרון התחרותי הישיר מול ארה"ב.

 

ככל שהזמן עובר, נראה שהסינים בחרו אתת האופציה השנייה כך שארה"ב ניצחה, לפחות בסיבוב הזה. הסינים עוברים לשיערוך הרנמינבי מול סל של מטבעות ולא רק מול הדולר האמריקאי.

 

אז מה השורה התחתונה? מה יכולה להיות התוצאה הסופית של המלחמה הזאת?

חכו לפרק ג' – מבט אל העתיד

 

שר ה(מ)טבעות – חלק א'